חסידי אומות עולם

הגדרה - מיעוט קטן של אנשים אשר אזרו אומץ יוצא דופן על מנת לשמור על ערכי המוסר שלהם. הם עמדו בניגוד מוחלט לזרם המרכזי של אדישות ועוינות שהיה שכיח בזמן השואה. בניגוד לסובבים אותם, מצילים אלו ראו ביהודים בני אדם וסברו שיש להם מחויבות מוסרית כלפיהם.

רוב המצילים היו בתחילה עומדים מן הצד, כמו סביבתם. במקרים רבים חל המפנה כאשר למדו על גירוש ורצח היהודים. הם עמדו מנגד בזמן שזכויותיהם של היהודים נשללו ורכושם הוחרם, אך היה קו אותו לא היו מוכנים לחצות - נקודה מסוימת בה החליטו לפעול. בניגוד לאחרים, הם לא היו מוכנים להשאר אדישים ולהמשיך להתקרנף לנוכח ההקצנה של הצעדים נגד היהודים.

מקרה מיוחד ויוצא דופן – מן הכפר ההולנדי ניולנדה

בשנים 1942 - 1943, התגייסו תושבי כפר שלם בהולנד להסתרת יהודים ולהצלת חייהם מידי המשטר הנאצי, תוך סיכון חיים. הפעולה הייתה פרי יוזמתו של ארנולד דאווס, בנו של הכומר המקומי, שהתגייס למחתרת ההולנדית, והוא גייס את כל תושבי הכפר להצלת יהודים. המחתרת הפנתה אליו משפחות יהודיות שעמדו להישלח למחנה השמדה. ותושבי הכפר, כל בית אב, הסתיר משפחה יהודית אחת או יהודי יחיד ודאגו לו למזון ולבגדים. כולם היו שותפים להצלת היהודים ולא היה חשש שמישהו יתפתה או יישבר וילשין - שהלא כל תושבי הכפר היו שותפים למעשה. מאה ושבעה עשר בתי אב בכפר ניולנדה, הוכרו כ"חסידי אומות העולם".

טקסט אשר נכתב על ידי חיים חפר

חסידי האומות / חיים חפר

אני שומע את הכינוי "חסידי האומות", ואני מנסה

אני מנסה לחשוב על האנשים שנתנו לי מסתור ומחסה

אני מנסה לחשוב ושומע ושואל: לו הייתי במקומם

מה הייתי עושה?

אם אני, בתוך אוקיינוס של שנאה, מול עולם מתמוטט ובוער

אם אני הייתי נותן מסתור לבן עם אחר?

סיפורו של ד"ר מוחמד חילמי, מצרי המתגורר בברלין והערבי הראשון והיחיד כיום לשאת את התואר "חסיד אומות עולם"

חילמי נולד בחרטום ב-1901 להורים מצריים. ב-1922 היגר לגרמניה שם למד רפואה, ולאחר מכן נשאר לגור בברלין. אחרי סיום לימודיו עבד כאסיסטנט בבית חולים. בשל מוצאו ועמדתו הביקורתית כלפי המשטר הנאצי, נאסר עליו לעבוד בבית חולים ציבורי וכן נאסר עליו להינשא לארוסתו הגרמניה. ב-1937 הוא פוטר מבית החולים וכשנתיים אחר כך נעצר, אך שוחרר מטעמי בריאות.

אף שהוא נרדף על ידי המשטר הנאצי, הוא המשיך להביע את ביקורתו כלפיו וסיכן את חייו כדי להציל את חבריו היהודים. כשהחלו הטרנספורטים של יהודים מברלין, אנה גוטמן לבית בורוס, חברת משפחה בת 21, היתה זקוקה למקום מסתור. חילמי העניק לה מחסה עד תום המלחמה בבית שהיה בבעלותו בברלין. בעתות סכנה דאג להחביאה במקומות בטוחים יותר.

קטע מקור מתוך נאומו של חסיד אומות העולם אוסקר שינדלר במעמד נטיעת העץ לכבודו בשדרת חסידי אומות העולם ביד ושם, 1962

"אכן לא היה קל בימים ההם. שום דבר לא היה קל. גם בזמנים האלה כל אחד היה צריך להיות בסדר - אבל אל תשכחו כי אז [כל] אחד פחד מהשני - גם הגרמנים. אני השתדלתי להיות בסדר ואילו היו יותר גרמנים שהיו מוכנים לסכן עצמם ודאי היה המצב אחר.

...לי היו לא מעט צרות בגלל התעסקותי ביהודים... באתי לפולין לעשות עסקים ולא להציל יהודים. אבל נתקלתי ביהודים. ... לא קשה היה לי לברוח עם רכושי - אבל נשארתי אתכם עד הסוף. היום קל לדבר על כך אבל אז הכל היה קשה. כי כאשר רציתי בויליצ'קה להציל 6 יהודים או להוציא מהקרונות 35 יהודים, חששתי לשתף בזה אנשים אחרים, [כאמור, כל] אחד פחד מהשני. נכון כי היה לי האומץ. ...

לא נשקתי אתכם אבל אהבתי אתכם והשתדלתי לעשות כמיטב יכולתי, ולעזור באותם המקרים שלא יכלתם לעזור לעצמכם"

חסיד אומות העולם, ארנסט לייץ השני

חסיד אומות העולם, ארנסט לייץ השני, אשר החזיק בחברת המצלמות המשוכללות ביותר לגודלן דאז, ניצל את חולשת הצבא הגרמני למוצריו תוך הברחת יהודים:

רקע תולדות חברת לייקה - מצלמת "לייקה" פותחה עוד באמצע שנות ה- 20 אך רק בראשית שנות השלושים היא שוכללה. היא הפכה למצלמת כיס. הצילומים נקלטו על סרט צילום ברוחב 35 מ"מ והשיגו איכות מעולה בכל תנאי תאורה כמעט. עד מהרה נפוצה המצלמה בכל העולם. במהלך השנים יוצרו כמיליון וחצי מצלמות "לייקה".

רכבת החרות של "לייקה":

ליץ החל ביוזמה מיד עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933. הוא סייע לעובדיו (וגם לרבים מקרוביהם וידידיהם) לברוח מגרמניה. לינץ ניצל את העובדה שלמפעלו יש סוכנויות בכל חלקי תבל ומינה יהודים לתפקידים (לרוב פיקטיביים) בנציגויות בצרפת, בריטניה, הונג קונג ובעיקר ארצות הברית.. עד מהרה הפכה יוזמתו של ליץ לתנועה המונית שחוקרים כינו אותה "רכבת החרות של לייקה".

ליץ הגביר את מאמציו לאחר "ליל הבדולח" ב-1938. הפעם המאמץ היה בכיוון ארצות הברית, שם נתקבלו הבאים על ידי נציגיו האמיתיים של ליץ בסוכנויות. הבאים קיבלו דמי מחיה בגובה משכורת לשלושה חודשים ועוד חצי משכורת לשלושת החודשים שלאחר מכן. עד שסידרו להם עבודות של ממש בתעשיית הצילום האמריקנית.

בשיטה זו ניתן היה להמשיך עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939. אך גם לאחריה המשיך ליץ לסייע ליהודים להימלט. היכולת המופלאה של ליץ לעשות זאת נבעה בין היתר מן המעמד שקנה לעצמו בעיני השלטונות הנאציים. הוא היה ספק של ציוד חשוב לצבא הגרמני. מפעליו גם היו מקור הכנסה של דולרים מארצות הברית, כל עוד זו לא הייתה מעורבת במלחמה. המבצע כולו נשמר בסוד ובאחד המקרים נתפס עובד בכיר של החברה ונעצר כחשוד. ליץ הצליח לשחרר אותו תמורת שוחד.

בתו של ליץ, אלסי קוהן ליץ, נעצרה על ידי הגסטאפו לאחר שנתפסה בעת ניסיון לסייע לאישה יהודיה לעבור את הגבול לשוויצריה. היא עונתה קשות במהלך חקירתה אך לבסוף שוחררה.

סיפורו של אוסקר שינדלר

שינדלר נולד ב1908 למשפחה גרמנית בחבל הסודטים. הוא למד הנדסה והתכונן לעבוד במפעל למיכון חקלאי של אביו.

בתקופת המשבר הכלכלי פשט המפעל המשפחתי את הרגל, ושינדלר קיבל משרה כמנהל מכירות. על דש בגדו הוא ענד את סמל צלב הקרס. לא ברור אם הזדהה עם המפלגה הגרמנית הסודטית או ענד את הסמל מטעמים פרקטיים.

עם כניסת הגרמנים לחבל הסודטים הוא פגש קצין במודיעין הצבאי הגרמני, ונענה לבקשתו לערוך תצפיות על מתקנים צבאיים ותעשייתיים בפולין.

עם הפלישה הגרמנית לפולין הגיע שינדלר לקראקוב בעקבות הצבא וחיפש הזדמנות להתעשר. הוא רכש מפעל, שהוחרם מבעליו היהודים, ומינה את שטרן למנהל חשבונות שלו. במשך הזמן הפך שטרן ליד ימינו. שינדלר ניצל את כוח העבודה היהודי בקראקוב.

כשהגטו חוסל ב- 1943, והמפעלים ועובדיהם היהודים הועברו לפלאשוב, הצליח שינדלר לשכנע את הגרמנים להשאיר את מפעלו עם היהודים מחוץ לפלאשוב, והשתדל למנוע מהאס-אס דריסת רגל במפעלו.

שינדלר יצא בשליחות סודית לבודפסט, על פי בקשת ההנהגה היהודית. שם נפגש עם ועד ההצלה היהודי ודיווח לו על התנאים במחנות. כשחזר הביא איתו סכום כסף גדול. ב1944, כשהצבא הרוסי התקרב, התחילו הגרמנים לחסל את מחנה פלאשוב ולהעביר את היהודים למחנות מוות.

שינדלר הצליח להעביר את מפעלו ואת היהודים 'שלו" לצ'כיה. הורכבה רשימה של 1,100 יהודים, שהועברו למפעל בברנליץ. רכבת הנשים הגיעה בטעות לאושוויץ, ושינדלר שיחרר אותן במאמצים רבים והביא אותן לצ'כיה.

מלבד הצלת היהודים "שלו", פעל שינדלר גם להצלת יהודים שנשלחו בשני קרונות לאושוויץ והגיעו בטעות לצ'כיה. שינדלר עייף מסמכים והוציא מהקרונות למעלה מ100 איש שהיו על סף המוות. הודות לטיפולה המסור של אשתו הם התאוששו ונשתוו במפעל שלו עד סוף המלחמה.

לקראת השחרור, לפני שברח מהרוסים, הוא העביר ליהודים נשק וסחורות, שיעזרו להם בצעדים הראשונים אל החופש. שינדלר ברח לפאריס, ומאז שמר על קשר הדוק עם כל היהודים "שלו".

במהלך המלחמה הרוויח שינדלר כסף רב בשוק השחור. אחרי המלחמה הוא לא מצא את מקומו, ולא היה מסוגל לנהל עסק או לעבוד באופן סדיר. ניצולי קראקוב היו שולחים לו מדי פעם כסף, אך הוא ביזבז אותו. שינדלר ביקש להיקבר בישראל. "יהודי שינדלר" קיימו את צוואתו, והוא נטמן בבית קברות נוצרי בירושלים.