הפרטיזנים
חלק ראשון: מי היו הפרטיזנים?
מקור המילה פרטיזנים היא מצרפתית, שם המילה מבטאת "אוהדים" או מהמילה האיטלקית "פרטיגיאנו" שמבטאת "מתנגד לכוח" או "מתנגד למפלגה". הפרטיזנים היו לוחמים לא סדירים, שלחמו בעיקר במזרח אירופה בשטחי ביצות ויערות כנגד הכובש הנאצי. הפרטיזנים לחמו בשיטת לוחמת גרילה, לוחמה בהיקף מצומצם יחסית של קבוצות קטנות וזריזות בשטחים מיוערים ובביצות. המניע העיקרי לפעולתם היה רצון לשחרור עמם וארצם (היהודים גם ייחלו לנקמה והצלת אחיהם). הפרטיזנים החלו להתארגן לאחר פלישת גרמניה לבריה"מ, ומספרם נאמד בכ200,000 בשטחי מזרח אירופה.
הערה: במצגת זו כלולים סרטונים וחלקי מוזיקה.
על מנת לקבלם עליכם להוריד את המצגת עם הקבצים הנלווים כאן.
חלק שני: פרטיזנים והיהודים
לא ידוע כמה יהודים הצליחו להצטרף לפרטיזנים. החלטתם של חלק מן היהודים האם לנסות ולברוח מן הגטו ולנסות ולהצטרף לפרטיזנים ביערות הייתה לא פשוטה. בנוסף לסיכון הרב הכרוך בבריחה מהגטו, חלק ניכר מהפרטיזנים היו אנטישמיים באופיים, ועל כן הם לא ששו לקבל אליהם יהודים. רבים מהם היו אזרחים סובייטים ששיתפו פעולה עם הנאצים עד שהחליטו להצטרף לפרטיזנים, וחלק גדול מהם היה חשוף לתעמולה הנאצית. כמה מן המחתרות הפרטיזניות היו אנטישמיות, שרדפו בעצמן יהודים ואף הסגירו אותם לנאצים, כמו למשל הארמיה קריובה הפולנית שנמנעה מסיפוק נשק ליהודים ולעיתים השמידה אותם. בנוסף, בריחה מהגטו לפרטיזנים גוזרת די בוודאות גזר דין מוות על משפחתו של הנמלט, וגם אם כל המשפחה בורחת, לרוב אישרו הפרטיזנים רק לצעירים להצטרף ואז הם נאלצו לחזור עם בני משפחותיהם לגטו. לעיתים קרובות הבורחים, שלא ידעו את מקום הימצאם של הפרטיזנים, היו קורבן למעשי סחיטה של המקומיים, שהובילו אותם לנאצים. יתר על כן, בעוד פרטיזנים רבים חיו חיים רגילים ביום, וערקו ליערות ולכוחות הגרילה בלילה, היהודים נאלצו לחיות כל הזמן ביערות, לא דבר של מה בכך במזרח אירופה, בה בחורף יורד שלג רב ומזג האוויר קר במיוחד. היו קשיים נוספים בהצטרפות יהודים לפרטיזנים, כגון העובדה שהפרטיזנים שיתפו פעולה עם אוכלוסיות מקומיות פעמים רבות, ואוכלוסיות אלו היו לעיתים אנטישמיות שלא רצו לשתף פעולה עם יהודים. בנוסף, היהודים הגיעו צנומים וחלשים והפרטיזנים לא היו בטוחים שהם יכולים להתמודד במאמץ המלחמתי. הפרטיזנים הרוסים האמינו שהיהודים הם פחדנים שלא מוכנים ללחום בכל מחיר אלא מאמינים שחייהם הם הדבר החשוב ביותר ולכן התנגדו לצירופם. הם טענו כנגד היהודים שהם הובלו כצאן לטבח ולא מרדו בצורר הנאצי, שהם עבדו למען הנאצים בגטאות ומסרו להם את הרכוש בעל הערך שלהם. יתר על כן, הופצו טענות שקריות שסיפרו כי היהודים בזזו את הכפרים בברית המועצות. הפרטיזנים הטילו ספק בנכונות היהודים להילחם והאמינו שהם באו כדי "להציל את עצמם" כאשר אפסה תקוותם בגטאות.
כל זה הניע את היהודים להקים פלוגות פרטיזניות יהודיות. פעמים רבות פלוגות אלו עסקו בהישרדות וכמעט ולא פעלו נגד הנאצים. הבעיה של הפרטיזנים והיהודים נפתרה כאשר הוקם הפיקוד הפרטיזני במוסקבה, מנהלת שאסרה על אפליה של היהודים. הפיקוד הוקם ב1942 ודאג להסדרת פעולתן של יחידות פרטיזניות שונות. עם הקמת הפיקוד והמערך המודיעיני שהתלווה אליו, חל שינוי מהותי בפעילות הפרטיזאנית, שכן מחלקות מודיעיניות החלו לפעול בכל הפיקוד הפרטיזאני– מרמת המטה המרכזי ועד רמת הקבוצות היחידות בשטח.
חלק שלישי: דוגמאות למחתרות פרטיזניות יהודיות:
היחידה היהודית על־שם ז'וקוב- בקיץ 1942 נמלטו יהודים מגטאות בלארוס המערבית ליערות שמדרום למינסק. הם היו הבסיס ליחידת הפרטיזנים היהודית על־שם ז'וקוב (מצביא רוסי), בפיקודו של ליובה גילצ'יק. היחידה קיבלה אליה יהודים שברחו מהגטאות באזור גם אם לא היה נשק ברשותם. עיקר פעולת היחידה היה בפגיעה במסילות רכבת, בתחנות משטרה ובשחרור יהודים ממחנה העבודה סוורז'נה. בעקבות מצוד נרחב יותר של פרטיזנים, עברו לוחמי היחידה ומשפחותיהם לביצות פולסיה בחורף 1943.היחידה הועברה לאזור ברנוביץ' בהמשך על מנת לסייע לצבא האדום. ביולי 1944, עם השחרור, יצאו מהיער כ־270 לוחמי היחידה.
מחנה המשפחות של האחים ביילסקי-בעקבות רצח הוריהם ב1941, החליטו טוביה, עשהאל וזוסיה ביילסקי לצאת ליערות נלבוקי, במטרה להקים יחידת פרטיזנים כדי לנקום בנאצים ולהציל יהודים. הם הקימו מחנה משפחות, שאליו הגיעו משפחות ופליטי גטאות ומחנות עד אשר בקיץ 1943 מנה המחנה 1200 משפחות. במחנה פעלה קהילה מאורגנת שכללה בתי כנסת ומרפאה. בנוסף להצלת היהודים, האחים ואנשים נוספים במחנה גם לחמו נגד הנאצים.
מגטו מינסק יצאה מחתרת פרטיזנית נוספת, בראשותו של הרש סמולאר הקומוניסט. המחתרת אגרה נשק בתוך הגטו והיה לה קשר סדיר עם הפרטיזנים. עם ריבוי האקציות, ברחו, בסיוע מקומיים ופרטיזנים, רבים מחברי המחתרת ובני הגטו ליערות והקימו שבעה גדודים פרטיזנים יהודיים שלחמו בגרמנים. את הקישור עשו ילדים יהודים, אשר הוליכו קבוצות לוחמים מהגטו אל היערות תוך סיכון חייהם.
עוד אחת מהמחתרות הפרטיזניות שהוקמו מיוצאי גטו מינסק הייתה יחידה פרטיזנית שהקומה ביער קוידנוב על ידי גנזנקו סמיון ושלום זורין (שברח לשם לאחר הרצח ההמוני ביהודי מינסק בנובמבר 1941). זה היה גדוד פרטיזנים יהודי שכלל נמלטים מגטו מינסק, כולל משפחות. רוב 800 החברים ביחידה (כולל 150 ילדים) ניצלו
גטו וילנה – ב-21 בינואר 1942 קם בווילנה "הארגון הפרטיזאני המאוחד" (פ.פ.או), אשר בראשו עמד איציק ויטנברג, וסגניו היו אבא קובנר ויוסף גלאזמן. הארגון התאחד עם ארגון המאבק יחיאל (שבראשו עמד יחיאל שינבאום). הארגון שלח קבוצות חברים ליערות וביצע פעולות חבלה בעיר ובסביבתה. חברי הארגון נאלצו לסגת לאחר שב-1 בספטמבר 1943הלוחמים החלו לפוצץ בתים אל יערות רודניקי דרך תעלות הביוב מן הגטו בהובלה של אבא קובנר, ושם הם הקימו 3 גדודים פרטיזאניים וחזרו עם הצבא האדום והשתתפו בקרבות לשחרור עירם. ויטנברג מת מות עינויים לאחר שהסגיר את עצמו לגסטאפו, לאחר שהם איימו כי ישמידו את כל הגטו אם לא יעשה כן ב-7 ביולי 1943. יוסף גלאזמן נפל בקרב מול כוחות הס.ס ב-7 באוקטובר 1943, ויחיאל שינבאום נפל כשלחם בגרמנים מעמדתו.
גטו קובנה – ב-1943 קם הארגון הפרטיזאני בגטו קובנה. ארגון זה התמקד בשליחת קבוצות חברים מוסווים כפועלים ליערות באמצעות רכבים מושכרים, כיוון שרעיון של מרד בתוך הגטו לא עלה בגלל תנאי השטח. לכך סייעו שוטרים יהודים חברי הארגון אשר היו מופקדים על שער הגטו, ויו"ר היודנראט בגטו ד"ר אלקס.
חיים ילין, שהיה מפקד הארגון. הוא נעצר על ידי הגסטאפו ב-5 באפריל 1944. הוא ניסה להימלט וכשראה שאינו יכול, הוא פתח בסכין גילוח את עורקיו. הגרמנים הביאוהו לבית חולים וניסו לחקור אותו בעינויים אך הוא לא מסר להם מידע.
נספחים
שיר הפרטיזנים
אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה את אור היום הסתירו שמי העננה זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה מארץ התמר עד ירכתי כפורים אנחנו פה במכאובות ויסורים ובאשר טיפת דמנו שם נגרה הלא ינוב עוד עוז רוחנו בגבורה עמוד השחר על יומנו אור יהל עם הצורר יחלוף תמולנו כמו צל אך אם חלילה יאחר לבוא האור כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור בכתב הדם והעופרת הוא נכתב הוא לא שירת ציפור הדרור והמרחב כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם יחדיו שרוהו ונגאנים בידם על כן, אל נא תאמר דרכי האחרונה...
עדותו של הפרטיזן אליעזר ליזובסקי
"בני משפחתי, אשתי וילדי, היו עוד בחיים כאשר הגעתי להחלטה הגורלית והאכזרית כי אין לי ברירה אלא לעזבם. לא יכולתי לשבת בחיבוק-ידיים באווירה האיומה של הגטו המתקרב לקצו המר ולחכות לכדור שיישלח גם בי. הייתה לי משאלה אחת ויחידה לנקום ברוצחים הנקלים ולצאת מד' אמות הגטו. חשבתי גם, כי אולי אפשר יהיה לעשות משהו למען האומללים שנשארו בגטו משם, מהיערות, ממחנות הפרטיזנים. תוכניות ורעיונות שונים התרוצצו במוחי. התייסרתי יום-יום ושעה-שעה בחיפושי מוצא כלשהו מהגיהינום האכזרי, אך לבי לא נתנני לעזוב את אשתי ושני הילדים שלנו, אליהם הייתי קשור בעבותות-אהבה. אשתי חשה בהתלבטויותיי וייסוריי. לא פעם שוחחנו שיחה גלויית-לב, לא פעם ניתחנו את המצב מכל הבחינות ולא פעם אמרה לי: "אני יודעת ומרגישה שאינך יכול להמשיך כך, ורק בגללי ובגלל הילדים אינך עושה את אשר לבך מכתיב לך. אינך מצטרף אל הלוחמים ביערות. עצתי לך: קום ועשה, אל תתחשב רק איתנו, מה שיהיה עם כל היהודים שנשארו – יהיה גם איתנו. אתה שואף לנקמה – לך ונקום!". שנים רבות הכרתי את אשתי. עוד לפני שנישאה לי, הייתה פעילה במפלגה, באיגוד עובדי המחט אליו השתייכה, שימשה במסירותה ונאמנותה מופת לרבים. ידעתי שדבריה כנים, לא נאמרו מן השפה ולחוץ. אישה אמיצה הייתה. אילו חשבה אחרת – לא הייתה מהססת ואומרת, כי עליי להישאר איתה ועם הילדים. היא הבינה לנפשי. היא ראתה שאיני עוצם עין בלילות, מתייסר על שאני נאלץ לשרת את הגרמנים השנואים עלי כבעל מקצוע מיומן. היא רצתה להקל עלי, אך לי היה קשה להגיע לכלל החלטה. לעיתים תכופות הייתי יורד בלילות ממיטתי, נעמד ליד מיטת הילדים שלי, מלטף אותם, מסתכל בארשת החן והתמימות אשר עדות בפניהם היפות, ומהרהר: איך אוכל לעזוב אותם? איך אוכל להשאירם בלי אבא? מה חטאם? אם נגזר עלינו למות – נמות יחד. דחיתי את ההחלטה מיום ליום, עד שהגיעו מים עד נפש. מה שהטפתי לאחרים – הייתי מוכרח לקיים בעצמי. כך הייתי רגיל תמיד, כך התחנכתי וחינכתי אחרים. תשוקה אחת הייתה לי, והיא חלחלה בכל רמ"ח ושס"ה שלי – נקמה! שעת האפס הגיעה, קבוצה של 21 איש מעובדי סדנאות הנגרות, יצאה ליערות. אני יצאתי עם קבוצה אחרת של 19 חברים ובעקבותינו ברחו ליערות קבוצות קטנות וגדולות אחרות. פולני אחד, שבנו עבד על הרכבת הצרה שנעה בקו ברנוביץ'-קרבושין, והוכיח כי הוא ראוי לאמון שלנו, עזר לנו בביצוע הבריחה. נהירות היו לו כל הדרכים בסביבה והסתייענו בעצתו. בסביבות קריבושין נמצאו כבר פלוגות פרטיזנים. היה זה בשבת בארבע אחר הצהריים, כאשר הקבוצה שלנו שהייתה מורכבת ברובה מבעלי מקצוע ובעלי רישיונות תנועה, עמדה לעזוב את מקומות העבודה ולברוח היערה. בחורשת גרבובץ, במרחק קילומטר אחד מבסיס חיל-האוויר, היה טמון הנשק שלנו, ושם היה על אנשי הקבוצה להיפגש בערב ולצאת לדרך. היציאה שלנו לא הייתה כבר בבחינת סוד, ולפיכך הצטרפו אלינו ברגע האחרון גם שלושה אחים שלא השתייכו לארגון שלנו. כולנו היינו במתח רב ואי אפשר היה שלא להבחין, כי אחדים היו שרויים בפחד ובחרדה. הרגשתי צורך לפנות אל כל חברי הקבוצה ולצטט באוזניהם פסוק מהמקרא: "מי האיש הירא ורך-הלבב – ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". רק אחד מהקבוצה חזר לגטו, אם בהשפעת דבריי או מסיבה אחרת, והוא נספה שם. נודע לי, כי צעיר בן 21 שמוצאו מלודז' ושימש כשרת אצל מנהל בסיס-האווירייה הגרמני, הלשין עלינו וסיפר למעבידו, כי אנו מתחבאים עם נשק בחורשה הקרובה. לשמע הדברים ירה הגרמני במלשין היהודי ורק לאחר כמה ימים הזמין אליו מפקח על עבודה, יהודי בשם כהן, סיפר לו על ההלשנה והביע תמיהתו על שפלותו של אותו בחור צעיר שמוכן לבגוד באחיו היהודים. הוא גם העיר דרך-אגב שהודעה טלפונית אחת שלו הייתה יכולה לגרום לכך שכל הקבוצה שלנו תושמד, אך הוא נמנע מכך, כי היה מלא התפעלות מעצם העובדה שיהודים מסוגלים לעמוד על נפשם עם נשק ביד, והחליט לתת לנו הזדמנות להוכיח את הכושר הקרבי שלנו. עם בריחתנו באותו לילה ליערות, נסתיים למעשה השלב האחרון בפעילותו של ארגון הלוחמים היהודים בגטו ברנוביץ'. הפגישה הראשונה עם הפרטיזנים נכנסנו לתוך עלטת הלילה תוך כדי גישושי-דרך באפילה. דומיית-מוות הייתה מסביב ורק לחשושים קלים נשמעו לעיתים בין החברים שתוך כדי הילוך היו שקועים במחשבות. כל אחד עשה את חשבון עולמו, התייחד עם יקיריו שנהרגו או שנשארו עדיין בחיים ללא תוחלת. ארבעה חברים שלנו שניסו לפלס להם נתיב משלהם באפילה – תעו, התקרבו למשמר נודד של נאצים שפתח עליהם באש. הם ניצלו בנס והגיעו אחר כך אלינו. המטרה שלנו הייתה להגיע לקריבושין, אך רק בלילות התקדמנו ואילו לאור היום היינו במחבוא כלשהו ונחנו. ביום השלישי, הגענו לחורשה בסמוך לכפר זאלוזה. לפנות בוקר פגשנו איכר, שכפי שהתברר אחר כך מילא תפקיד של מקשר עם הפרטיזנים הרוסיים. כשהתחלנו לחקור אותו כשנשק דרוך בידינו, הגיב בחיוך ואמר: נתקלתם במקרה באחד משלכם. הוא גם מסר לנו דרישת-שלום מקבוצת החברים הראשונה שלנו שיצאה ליערות שבוע לפנינו. גילה לנו היכן הבסיס שלהם ואף הראה לנו מקום מתאים לעבור את נהר שצ'רה שמימיו רדודים. באותו לילה הצלחנו להצטייד במזונות באחד הכפרים, שקיים בנו מנהג הכנסת-אורחים רק תודות לנשק שהיה בידינו. שעה לאחר מכן חצינו את נהר שצ'רה והגענו לתחומי הטריטוריה של הפרטיזנים. נשמנו לרווחה. השתרענו על הארץ כדי להינפש קצת. הפגישה המקרית עם הפרטיזן קולה בקריבושין עודדה ושימחה את הקבוצה שלנו ואני הרגשתי צורך להזכיר לחברים את החשבון המיוחד, היהודי, שיש לנו עם הצורר הגדול ושעלינו לזכור אותו גם בימי היותנו ביערות עם הפרטיזנים. בהתאם להוראות שקיבלנו, הלכנו אחר כך למקום שבו נמצאה קבוצת החברים שהקדימה יציאתה ליערות. הפגישה בין שתי הקבוצות הייתה נרגשת מאוד. עתה, עם צירוף הקבוצות היו כבר בשורותינו 94 איש. נאמר לנו, כי במרחק שלושה וחצי קילומטר ממקום חנייתנו הזמנית, יש בסיס של פרטיזנים רוסיים בראשותם של הקפטן צ'רני ופוליטרוק איבן איבנוביץ'. ממומה קופלביץ', שהיה בין חברי הקבוצה הראשונה, נודע לי שהקפטן צ'רני מינה את הצעיר משה זלמנוביץ', שהיה אז בן 37 ,כמפקד הפלוגה היהודית שהוקמה, ואף הזהיר כי כל מי שימרה את פקודותיו, צפוי לעונש מוות )כפי שכבר הזכרתי היה משה זלמנוביץ' אחד מהשלושה שברחו ליער על דעת עצמם, וראוי לציין כי משהגיע לפרטיזנים, לקח ממנו הקפטן צ'רני את הרובה הטוב שלו ונתן לו רובה צרפתי מיושן(. זלמנוביץ' זה, שעלה לגדולה בחסדי צ'רני, ראה את עצמו כמלך בגדוד, כשליט כל-יכול, ולא התחשב כלל בדעותיהם של החברים המבוגרים ממנו, מה שהרגיז מאוד את חברי הקבוצה ובעיקר את מומה, שמרוב ייאוש היה מתנדב לתפקידים מסוכנים ביותר. עד מהרה הוברר שהתזכורת שלי על החשבון היהודי שלנו הייתה במקומה ובזמנה. למחרת היום נתקבלה פקודה שכל היהודים משתי הקבוצות יתאספו יחד, שכן חברי מטה הפרטיזנים עומדים להיפגש איתנו. בשעה הייעודה הגיעו אנשי המטה: הקפטן צ'רני, הפוליטרוק איבנוביץ' וקולה מקריבושין. שלושתם היו מצויידים בנשק מודרני. היינו דרוכים מאוד לקראת הפגישה הזו. הקפטן צ'רני השמיע באוזנינו דברים כדורבנות: יהודים, באתם ליער כדי להציל את ראשיכם. את הכסף והזהב שהיה לכם מסרתם לגרמנים ואתם גם עבדתם למענם. בדרככם לכאן התקפתם את אחד הכפרים שלנו ושדדתם מתושביו תרנגולות, ביצים וחמאה )לאמיתו של דבר לקחנו בכפר הזה רק לחם ותפוחי אדמה, ורק בשביל אחד החברים החולים לקחנו גם חמאה(. על חטאים אלה שלכם אני גוזר שכל עשירי מכם יירה. דברים אלה וקבלת-פנים זו שזכינו לה בפגישתנו הראשונה עם הפרטיזנים הרוסיים, פגעו בנו כרעם ביום בהיר. כולנו זועזענו. שוב ראינו את המוות לפנינו, והפעם דווקא מידי אלה שלקראתם נשאנו נפשנו, שאיתם רצינו לשתף פעולה במלחמה נגד הנאצים. לאושרנו לא הוצא פסק הדין לפועל. מטה הפרטיזנים הרוסיים קיים התייעצות ולאחריה הודיעו לנו, כי הפעם סולחים לנו, מעניקים לנו חנינה. הפרטיזנים הרוסיים מאז ומתמיד הייתה רוסיה ערישתם של פרטיזנים למיניהם. שטחיה רחבי-הידיים, יערותיה, הביצות הבלתי חדירות והערבות הגדולות היוו מקום-מקלט אידיאלי לכל מי שהיה מסוכסך עם השלטון והחוק. בימים כתיקונם היה בעצם המושג יער כדי להטיל אימה, שכן הוא סימל את החיה שבאדם, אך בימי סער ומלחמה, סימל היער את מקום דגירתן ולידתן של תנועות מחתרת. בשנת 1942 ,כאשר הנאצים התקיפו את ברית המועצות והנחילו לצבא האדום את תבוסותיו הראשונות, ראו בכך חלקים ניכרים מהאוכלוסייה, ובעיקר בני המיעוטים הלאומיים, את התחלת הקץ של המשטר הקומוניסטי. ברם, לאחר התאוששות הצבא האדום ולאחר שהכל נוכחו לדעת, כי גם מכונת המלחמה הגרמנית המשומנת היטב, אינה מצליחה להכניע את ברית המועצות וצבאה, התחילה התפכחות מסויימת גם בקרב בני המיעוטים, אשר גברה מאוד נוכח התנהגותם הברוטאלית של הנאצים בשטחים שנכבשו ובשבויים שנפלו לידיהם. אז גם התחילה הבריחה ליערות והוקמו קבוצות הפרטיזנים הראשונות. ניתן לומר, כי החומר האנושי בקבוצות אלו היה די מפוקפק, שכן כלל גם הרפתקנים למיניהם, אנשי-הפקר וטיפוסים פליליים. שהיהודים שהצטרפו לקבוצות אלו לא לקקו דבש, ורק אלה שיכלו להסתגל על-נקלה לאורח חייהם ומושגיהם של הפרטיזנים האלה נקלטו בשורותיהם והוכרו כפרטיזנים לכל דבר. היהודים שלא עמדו במבחן זה - והקבוצות שלנו נימנו עם אלה – סבלו מאוד ונאלצו לשלם מחיר יקר וקרבנות נפש. זאת ועוד אחרת, מלכתחילה התנהלה פעילותן של קבוצות הפרטיזנים ללא יד מכוונת ומרכזת, כשכל קבוצה פועלת על דעת עצמה ונוהגת לפי שרירות לבה, ומכאן האנדרלמוסיה והכאוס ששררו בקבוצות. רק בשנת 2491 התחילו שלטונות ברית המועצות לגלות התעניינות יתירה בתנועת הפרטיזנים ולייחס לה ערך במלחמה נגד הנאצים. במקומות שונים הוצנחו אנשים שנועדו לפעולות ארגון והדרכה של הקבוצות השונות, והם סייעו להתהוותו של כוח צבאי רב-עוצמה, שפעל בעורף האוייב. הצנחנים האלה היו ברובם לומים מאומנים שפעלו מתוך מניעים אידיאליסטיים והשתדלו לבער מתוך שורות הפרטיזנים את האלמנטים המפוקפקים שלא סרו למשמעתם. אני רואה צורך להדגיש זאת כדי שהקורא יוכל להבין יותר טוב את התפתחות היחסים בינינו ובין הפרטיזנים במרוצת הימים. נקל לשער איך השפיעה על שתי קבוצות הפרטיזנים היהודים הראשונות "קבלת-פנים" זו שזכינו לה. התהלכנו מאוכזבים וחפויי-ראש, אך לא היה לנו עדיין כוח ועוז כדי להגן על זכויותינו, שכן מעטים היינו. במרוצת הזמן הגיעו ליער עוד יהודים פליטים, גברים ונשים, מברנוביץ' והסביבה, והוקמו גם קבוצות ילדים מבוגרים. את הגרעין של קבוצות הפרטיזנים היהודיות היוו אמנם אנשי הארגון הלוחם שבאו מהגטו, אך החומר האנושי בכללותו היה כבר שונה ומגוון. עד "האקציה" של ה-21 בדצמבר 1942 היו במקום הריכוז של הפרטיזנים אנשי ברנוביץ' והסביבה, סמוך לכפר סוונטיצה בביצות פולסיה, בערך מאה ושלושים יהודים ובכלל זה 02 אחוז נשים. רבים מהם היו קרובים וידידים של הפרטיזנים או יהודים שמצאו מקלט אצל נוצרים והועברו אחר כך על ידיהם ליער, בין אם בעד בצע-כסף ובין אם מטעמים הומניטאריים. כך נוצרו במשך הזמן שני חלקים. האחד כלל לוחמים ושוחרי-נקם, והשני – פליטים שחיפשו ביער מקום-מקלט לעצמם. ותו לא. אמנם חלוקה מעין זו הייתה קיימת גם אצל הפרטיזנים הרוסיים, אך אחוז הלוחמים בשורותיהם היה גדול יותר. שהותם של בני משפחותיהם של הפרטיזנים בעיר השפיעה במידה מסויימת על המנטליות של הלוחם המאורגן, ולפיכך קמו אחר כך, כמעט ליד כל בסיס של לוחמים, מחנות אזרחיים נפרדים. מרבית החברים שלנו, שבני משפחותיהם נמצאו בקירבתם, הייתה להם הרגשת אחריות יתירה ופעילותם הצטיינה ברצינות יתרה. לעומת אלה היו גם פחדנים, שחיפשו כל הזמן דרכים ואמצעים כדי להיות עם בני משפחתם במחנה האזרחי. אלה השליכו יהבם על מפקדים רוסיים מסויימים, שאף הם השתדלו להתרחק מקרבות ומסיכון. אחד מאלה היה אותו פוגצ'וב, כפי שכינינו אותו, אשר עליו עוד יסופר להלן ואשר עמד בראשנו. ההבדל המכריע בין חיינו ביער לעומת החיים בגטו, התבטא בכך שהיוזמה והתכנון ביער היו בידיים לא-יהודיות. על רקע זה התנהל מאבק חריף בין אלה שכל מטרתם הייתה ללחום ולנקום באוייב ובין אלה שכל מאמציהם היו מכוונים להתרחק מכל סכנה ודאגה בעיקר לקיום עצמם ומשפחותיהם. מאבק זה עובר כחוט השני בהתפתחות התנועה הפרטיזנית. ראשית פעילותנו כפרטיזנים חבלי ההתאקלמות שלנו ביערות לא היו קלים. התהלכנו בתוכם כבעולם התוהו. שלא כמצופה, לא מצאנו אצל הרוסים יוזמה ותכנון למבצעים. הכל היה "מבולגן" ומקרי. לאור המציאות שנתקלנו בה, נשתנו גם המושגים שלנו על דרכי ואמצעי מלחמה. הפוליטרוק איבן איבנוביץ' התייחס בהסתייגות כלפי יהודים והיו לו דעות מוקדמות לגבי הכושר הקרבי שלהם. כמוהו היו גם האחרים. לכל היותר ראו בנו גורם מסייע במלחמה, אך בשום פנים לא יותר מזה. היחס השלילי הזה לגבי היהודים מצד הפרטיזנים הרוסיים הטביע עלינו את חותמו. היינו אנוסים להיאבק על זכויותינו, ועצם העובדה הזאת פיתחה אצל לא מעטים מאיתו תסביך נחיתות. מאידך, היו במחננו גם כאלה שראו דווקא "בגויים" את הסמל וההמחשה לפרטיזניות ומאבק. גישה זו הייתה גם להרבה נשים יהודיות שחיפשו משום כך קירבה לרוסים וחסות שלהם. למרות זה אין ספק, כי דווקא הפרטיזן היהודי ניחן באינטליגנציה יתירה ואידיאליזם, היה חדור בהכרת ערך שליחותו, ולפיכך הייתה גם הפעילות שלו אחראית ומוצלחת יותר. ההוראות הראשונות שניתנו לנו על ידי איבן איבנוביץ' היו להכין אספקה לקראת החורף הממשמש ובא, משום שפעילותנו אז עלולה להיות משותקת מחמת השלגים. )גם בנידון זה טעה הפוליטרוק, שכן פעילותנו נמשכת גם בחורף(. לתכלית זו נצטווינו לגייס סוסים ועגלות ולהחרים מצרכים שונים אצל האיכרים בכפרים, שהיו מחוץ לתחום אזור הפרטיזנים הרוסי, סמוך לבסיסים של הנאצים. הגישה לכפרים האלה הייתה כמובן בחזקת סכנה, ואנחנו אמנם הקרבנו לא מעט קורבנות בניסיונותינו לפשוט על הכפרים האלה. היינו נוהגים לצאת לעת ערב בקבוצות של 22-24 איש, בחסות החשיכה לכפרי הסביבה. האיכרים חויבו למסור לידינו את סוסיהם ועגלותיהם, ולאחר מכן היינו מקיפים את הכפר מכל עבריו ואף מסתייעים במכונות ירייה, ופושטים על הבתים בזוגות לשם החרמת מצרכים כגון: בשר, תפוחי-אדמה, דגן, חיטה וכיו"ב. האיכרים היו מחביאים היטב את המלאי שברשותם ויותר משעזרו לנו דברי-נועם – עזר "מקל חובלים" כדי שיוציאו את המלאי. עם הנץ השחר היינו צריכים כבר להיות בבסיסים שלנו מעברו השני של נהר שצ'רה. כדי לטשטש או למנוע עקבות ביער, היינו לאחר ביצוע המשימה קושרים את המושכות לעגלות ו"קוראים דרור" לסוסים שהיו מגיעים אחר כך בעצמם לכפר שלהם ולאורוות שלהם. לאחר שהיינו עוזבים את הכפר, אשר עליו נערכה הפשיטה, היו האיכרים מזעיקים את הנאצים, שהיו מתחקים על עקבותינו כדי לאתר את הבסיסים שלנו. כמעט כל פשיטה לצורכי גיוס אספקה הייתה קשורה גם בפעילות קרבית ולא פעם היינו נתקלים במשמרות של הנאצים, וקרבנות היו נופלים משני הצדדים ההוראות המלחמתיות הראשונות שקיבלנו היו בשני כיוונים: פעולות מעקב בקו בריסק – מוסקבה ופעולות חבלה בברנוביץ'. לעיתים נצטווינו גם לתכנן מבצעים קרביים ואף להוציאם לפועל, לאחר שאושרו על ידי מטה הפרטיזנים הרוסיים. המקשר בינינו לבינם היה משה זלמנוביץ' שנזכר לעיל. אין ספק שזלמנוביץ' נשא חן בעיניו של צ'רני ועוזריו בזכות היותו הראשון מבין היהודים שהגיע לבסיס שלהם ביער )הוא הקדים לברוח יחד עם ניומה יוסלביץ' ליער, יום או יומיים לפני שאני והקבוצה שלי ברחנו(, אך הייתה לו גם "זכות" נוספת: כשנלקח לחקירה משהגיע ליער, סיפר לחוקריו על כל מה שמתרחש בגטו ברנוביץ', על הארגון הלוחם ומנהיגיו, על חילוקי הדעות בתוכו, על התפיסות השונות לגבי דרכי המלחמה בנאצים וכו'. בקיצור – הדליף הכל, גם דברים שהיו סודיים ביותר. הרוסים גמלו לו על כל הדלפותיו, מינו אותו כמפקד לעתיד של הפרטיזנים היהודים שיבואו מהגטו וקבעו שהבסיס שלנו יהיה מרוחק בחמישה ק"מ מבסיסם הם, בקצה היער ממש, כדי שבמקרה של התקפה של הגרמנים נהייה אנחנו הקרבנות הראשונים. לפי התור, היינו מוציאים חוליות של חמישה אנשים שהיו מתקדמים בקו בריסק-מוסקבה עד למרחק של 222 ק"מ מהבסיס שלנו. תפקידן היה למצוא מקום-מחבוא ביערות ולעקוב אחר תנועות הצבא הגרמני ורכבו ולציין את אלה במפות שיוגשו למטה. באחת מהחוליות האלו הבחינו האיכרים, והביאו את הדבר לידיעת הגרמנים. באחד הלילות, כאשר חברי החוליה נכנסו לכפר סמוך כדי להצטייד במזונות, הוקפו על ידי הנאצים והרוסים הלבנים. שלושה מאנשי החוליה הצליחו לפרוץ מבעד ההסגר, ואילו שני האחרים )מאיר מוקסיי ואהרל'ה( לחמו עד הכדור האחרון, שהיה ברשותם ונפלו בקרב. בו בזמן יצאה גם יחידה שלנו )מורכבת מחברינו חיים אוסובסקי, אהרון קושינסקי ואהרל'ה( למבצע חבלני בברנוביץ'. המבצע הזה היה ביוזמתנו. וכל המשתתפים בו התנדבו לכך מרצונם הטוב. המשימה הייתה – לחדור העירה, לנקום בשוטר רוצח, לפוצץ את המנסרה של קושניר ואת בית החרושת לרהיטים ברחוב וילנסקה. המשתתפים במבצע זה צויידו רק בנשק קל – אקדחים ורימונים. למרות אמצעי הזהירות שנקטו בהם לא הצליחו הלוחמים שלנו להגיע עד ברנוביץ'. משהגיעו לאחת החורשות הבחינו בהם כמה איכרים. קבוצה של 94 נאצים במלוא התחמושת יצאה לקראתם, הקיפה את כל הסביבה, ובקרב שהתפתח בין שלושת חברנו ועשרות הנאצים נהרגו חברנו. איבן איבנוביץ ראה צורך להעלים מאיתנו את נפילתם של השלושה ורק הודיע לנו ששובם למחנה משתהה משום-מה ודרש עוד מתנדבים משורותינו למבצע חבלה. שלושה התנדבו מייד: ניומה יוסלביץ', משה רוזנטל וכותב השורות האלו. הניע אותנו לכך גם רצוננו לבקר בגטו אצל בני משפחותינו ולגייס לוחמים נוספים. שוב בברנוביץ', והפעם – בשליחות הפרטיזנים החלטנו לעבור את 12 הקילומטרים שהפרידו בין הבסיס שלנו והעיר ברנוביץ' בלילה אחד. בדרך נכנסנו לחצר של איכר כדי לקבל אינפורמציה על המצב בסביבה. האיכר ואשתו נבהלו מאוד כשהופתענו בחצרו. הרגענו אותו וביקשנו מהם מידע על המתרחש. נודע לנו מהם על שלושת חברנו שנפלו בקרב וכן גם שכל הדרכים חסומות ומשמרות של הצבא הגרמני מצויות בכל הסביבה. עתה הבינונו משום מה העלים מאיתנו איבנוביץ' את רצח חברנו ואת מצב הביטחון בסביבה. למרות המידע העגום שקיבלנו מהאיכר, החלטנו להמשיך בדרכנו ולבצע את המשימה שנטלנו על עצמנו. לפנות בוקר הגענו למקום שהיה מרוחק שבעה קילומטר בלבד מברנוביץ'. היה זה אור ליום חמישי בשבוע כאר האיכרים נהרו לשוק בעיר. התפזרנו ביניהם ונראינו כמוהם. נדברנו בינינו, שיוסלביץ' יסור לחצר סוכרנשטיין, שם עבדה אמו, ולפנות ערב ייכנס לגטו יחד עם פועלים יהודים שחוזרים מהעבודה. אני ומשה היינו אמורים להיפגש בבית-העלמין הנוצרי. יוסלביץ' הגיע ליעד שנקבע ללא תקלות, ואילו משה ואני, הופתענו לראות כשהגענו לבית- העלמין אנשי גסטאפו ושוטרים רוסים לבנים מסתובבים סמוך לבית-העלמין. החלטנו, שכל אחד מאיתנו יתקדם בנפרד בכיוון לבית הגסטאפו ועל ידי כך לסלק את החשדות ביחס אלינו. במקרה שתכסיס זה לא יצליח – לא תהייה ברירה אחרת אלא לתת לנאצים להתקרב אלינו ואחר כך לפוצץ את הרימונים שהיו לנו ולהיהרג יחד איתו. לאושרנו לא התקרבו משמרות הגרמנים אלינו ואני התקדמתי בכיוון הגסטאפו ברחוב גרבסקה ומשה הימין בכיוון למחנה צבאי אשר בתוכו היה עליו לבצע, בשיתוף עם פועלים שעבדו שם, פעולה חבלנית. אני הצלחתי לטשטש את עקבותיי. נכנסתי למחסן חצירים אשר בתוכו עבד קפלן. הוא נדהם כשראה אותי. ביקשתי ממנו שימצא לי מקום מחבוא עד שעות הערב. משהחשיך היום, הוצאתי את הטלאי הצהוב שהיה ברשותי, ענדתי אותו על שרוול בגדי, הצטרפתי אל הפועלים שחזרו מסדנאות הנגרות וצעדתי יחד איתם חזרה לגטו. הייתה לי הרגשה משונה כשצעדתי שוב עם הטלאי הצהוב בשורות הפועלים היהודים שהכירו אותי היטב. הם היו נרגשים ומופתעים מאוד כשראו אותי בשורותיהם, אך הם שתקו והתקדמו בלי אומר ודברים. ליד שער הגטו נערכה בדיקה קפדנית, אך את הרימונים שהיו לי הצנעתי במקום אינטימי ולא הצליחו לגלותם. משה לא הצליח לבצע את תפקידו לפוצץ תחנת חשמל ומנסרה של בסיס חיל האוויר, כי עקבו אחריו מבלי שהבחין בכך מלכתחילה. לאחר שהבחין כי עוקבים אחריו, נעצר ליד קבוצת יהודים ונכנס בשיחה איתם, כדי להרחיק חשדות. עד מהרה הוקפה הקבוצה הזאת בשוטרים שעצרו אותם, ולמחרת היום הוציאו אותם להורג )בין אלה היה גם המורה אברבוך מבית הספר "יהודיה", גיסו של אבא זקין(. את משה עצמו לקחו לחקירת שתי וערב. הוא ניסה להציג את עצמו כנוצרי, אך משלא הצליח בכך, זרק רימון שהיה ברשותו והרימון לא התפוצץ. הוא נאבק עם הגרמנים, שהיו מעוניינים לקחת אותו חי, בשארית כוחותיו עד שנפל"
סיפורה של גרטרוד ביורסקי
גרטרוד בוירסקי הייתה בת 16 כאשר הגרמנים והסובייטים פלשו לפולין. עיירת הולדתה, דרצ'ין, סופחה לברית המועצות. כשסיימה את התיכון נשארה בעיירת הולדתה כיוון שגופה היה חלש והיא חלתה פעמים רבות במהלך ילדותה. ביוני 1941 גרמניה פלשה לברית המועצות ולאחר שלושה חודשים דרצ'ין הותקפה. הגרמנים הקימו גטו בעיר וחייבו את היהודים לעבור אליו. בעלי המקצוע הורשו להישאר מחוץ לגטו כיוון שנחשבו ליהודים מועילים. בזכות אביה של גרטרוד אשר שימש כצבע הם התגוררו מחוץ לגטו, ליד תחנת משטרה, וגרטרוד ניצלה את מיומנותה כתופרת כדי להשיג מזון למשפחה. ב-24 ביולי 1942 אביה של גרטרוד שמע רעש מתחנת המשטרה, וחשד שהנאצים מתכננים להרוג את כל יהודי הגטו. המשפחה החליטה לברוח, והם הסתתרו במקלט תת קרקעי מספר שעות לפני שברחו לשדות תירס ומשם ליער מרוחק. אביה של גרטרוד צדק בהשערתו, וכמעט כל יהודי הגטו נרצחו באותו הלילה. משפחת בוירסקי הצטרפה לקבוצת פרטיזנים מעורבת, שכללה גם פולנים וסובייטים שברחו ממחנות ריכוז גרמניים. הם התאגדו לקבוצה שמונה כ-250 חברים בהנהגת פבל בולאק. בולאק קרא לגברים היהודים להוכיח את עצמם בכך שיפרצו לתחנת המשטרה בדרצ'ין ולגנוב משם תחמושת, כדי שיוכיחו שהם ראויים ללחימה. שבועיים לאחר הטבח בגטו, כ-300 פרטיזנים פלשו לתחנת המשטרה וגנבו נשק, כאשר הראשונים שנכנסו לעיירה היו קבוצת הניצולים מהגטו בראשות ד"ר יהודה אטלס, רופא יהודי צעיר. לאחר שראה שהיהודים רציניים, בולאק חילק אותם ליחידות. גרטרוד בחרה להתלוות לאחת מיחידות הלחימה ביחד עם אביה ואחיה. ביחידה לימדו גם גברים וגם נשים להשתמש באקדח, ולעיתים הנשים אף יצאו למשימות ביחד עם הגברים כדי לתת להם גיבוי. כל מי שנשאר במחנה המשפחות היה חשוף לאיום מצד הנאצים ומצד התושבים המקומיים, והפרטיזנים היו אחראים להגן עליהם. באחד הביקורים של גרטרוד במחנה המשפחות הייתה התקפת פתע שבה אמה נורתה למוות ואחותה נפצעה. אביה חזר למחנה המשפחות כדי לטפל בהם, אך זמן קצר לאחר מכן הייתה התקפת פתע נוספת שבה אביה, אחותה ואחיה נהרגו. אחיה האחרון המשיך להילחם כפרטיזן. גרטרוד ביקשה מבולאק לחזור ליחידה הלחימה כיוון שרצתה לנקום את מותם של קרובי משפחתה, ולאחר שהתרשם מנחישותה בולאק קיבל את בקשתה, בתנאי שתשמש לבדה כשומרת במרחק קילומטר ממחנה הקבוצה. היא קיבלה את ההצעה ושימשה כשומרת שבועיים. בהתחלה היחידה השתמשה בנשק של גרמנים שנהרגו, אך בהמשך התארגנו על מכשירי קשר ופעלו בתיאום עם הצבא הסובייטי, ו-1943 הסובייטים הצניחו להם נשק. חייהם היו בלתי צפויים, לעיתים היה חסר להם מזון, לפעמים הם חזרו לבונקרים רק כדי לגלות שהם הושמדו. גרטרוד הייתה מעורבת בפעולות רבות, לדוגמה שריפת גשר גרמני ביום האישה. לאחר סוף המלחמה גילתה שבן דודה לחם עם פרטיזנים ושרד, והם נישאו תוך כשנה והיגרו לארה"ב. היא מרצה לתלמידים על חוויותיה מהשואה.
סיפור פרטיזני מהמשפחה של עומר אלון (מתוך עבודת השורשים שלו):
סבתי רוחקה, ילידת ישראל, מספרת שלאחר השואה שהחלו להתגלות מימדי האסון פורסמו הודעות חיפוש קרובים ברדיו. אביה שהיו לו שישה אחים מהם רק הוא עלה לארץ מהעיירה ראצקי בפולין, הקשיב מדי יום לשמוע אם מישהו מקרוביו יופיע ברשימות אולם איש לא הופיע. הוא חשב שאף אחד לא שרד.
עד שבלילה חורפי אחד נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד איש שטען כי הוא חונ'ה בן דודו של אביה של סבתא רוחק'ה. לאחר שאביה של סבתא רוחק'ה תיחקר אותו ארוכות (התקשה לזהותו אחרי כל התלאות שעבר בשואה) ולאחר שחונ'ה ידע לספר על המשפחה, אבא של סבתא רוחק'ה קיבל אותו בהתרגשות ובחום. זה היה ממש נס כי חונ'ה היה השריד היחיד מהמשפחה העניפה. חונ'ה נפטר בגיל מבוגר אך עד היום סבתא רוחק'ה בקשר עם ילדיו של חונ'ה שהם כבר הורים לילדים בוגרים. חונ'ה ברח מהנאצים דרך יערות פולין והיה פרטיזן. במהלך אותה תקופה הוא נפצע קשה בראשו ונאלץ לבצע על עצמו ניתוח.
ביבליוגרפיה
http://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/live_with_honor/jews_saved_jews_partisans.asp
https://eureka.org.il/item/21545/%D7%9E%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%95-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%99%D7%96%D7%A0%D7%99%D7%9D
http://textologia.net/?p=2479
http://www.shoa.org.il/image.ashx?i=79362.pdf&fn=19.pdf
http://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=296&kwd=1081
