הפרעות בעדות המזרח בזמן השואה ובתקופתה
עד שנות ה-40 של המאה ה-20 סבלו היהודים בארצות האסלאם מיחס מפלה, ולעיתים אף משפיל ומזלזל מצד
האוכלוסייה המקומית. עם זאת בדרך כלל לא חוו היהודים אנטישמיות אלימה כדוגמת הפוגרומים במזרח אירופה. מצבם של היהודים במדינות האסלאם(המזרח) עד לתקופת השואה(עד למלחמת העולם השנייה) היה מעורער. בתקופה שעד מלחמת העולם השנייה ניתנו ליהודים מספר כתבי זכויות; אמנסיפציות - לדוגמא "חוזה העומר" וכן הוגדרו כ"בני חסות" במדינות מסוימות
-בני חסות
אנשים בעלי מעמד משפטי מבני הדתות היהודית או הנוצרית במדינות מוסלמיות. לבני החסות הותר לחיות על פי
מנהגי דתם ולקיים את המוסדות הקהילתיים המיוחדים להם. המדינה התחייבה להגן על חייהם ועל רכושם. על בני החסות הוטל מס מיוחד, מס גולגולת, שהמוסלמים היו פטורים ממנו. מעמד זה נקבע כבר במאה השביעית על ידי המוסלמים יורשי מוחמד. בתקופת השואה, המוסלמים הפסיקו לכבד את התוקף המשפטי של "בני החסות", והמושג היה שווה כקליפת השום. אנשים זלזלו בהגדרת בני החסות דרך פגיעה הן ברכוש והן בנפש
היהודים קשרו קשרים עם השלטון הקולוניאליסטי אשר הציע להם שוויון משפטי ואפשרויות קידום ותעסוקה. הם השתלבו בו והושפעו מהתרבות האירופאית שהביא עמו. ככל שהיהודים התקרבו אל השלטון הקולוניאלי הזר, כך התרחקו מהאוכלוסייה המוסלמית המקומית, עובדה שהובילה להגברת העוינות כלפיהם מצד האוכלוסייה המקומית. בשנות ה-40 חלה הסלמה ביחס האוכלוסייה המקומית אל היהודים ואף התרחשו פגיעות פיסיות ישירות ביהודים כגון מאורעות קונסטנטין (1934). התדרדרות נוספת התרחשה עם תום מלחמת העולם השנייה
