המרידות בגטאות

רקע למרידות

עקב היחס המשפיל שהוענק ליהודים, והשמועות שהגיעו לגטאות באירופה מסוף 1941 על השמדתו של העם היהודי ועל מחנות ההשמדה ,הובהר ליהודים כי הם עתידים למות. בקרב היהודים התעורר רצון למרוד, שנבע מההחלטה כי אם נגזר על היהודים למות, מוטב להם למות במאבק גאה ולא כצאן המובל לטבח. המאבק בנאצים היה הביטוי האחרון לשמירה על כבוד היהודים טרם השמדתם.

חברי המרד היו בעיקר חברי תנועות הנוער והארגונים הלוחמים אך גם אנשים בוגרים שהחליטו כי אין ברצונם למות ללא מאבק. קשישים, ילדים וחולים נשארו בגטאות כעורף תומך ללוחמים ולא יצאו כפעילים במרד.

הערה: במצגת זו משולבים סרטונים, על מנת לקבלם יש להוריד את המצגת עם הקבצים הנלווים.

מטרות המורדים

1. התקוממות נגד הגרמנים על האקציות (המבצעים) והרצון לנקום על הרצח ההמוני ביהודים.

2. לוחמה להצלת הכבוד היהודי; למות בקרב ולא בתאי הגזים. כפי שאמר אבא קובנר: "מוליכים אותנו שולל… אל נלך כצאן לטבח!". למרות שהמאבק היה חסר סיכוי הוא תרם לתחושת הגאווה והתקווה בקרב היהודים

קשיי המורדים

1. לחימה חסרת סיכוי- המורדים ידעו כי אין להם סיכוי לנצח את הגרמנים עקב היותם חלשים, חסרי ניסיון, ופחותים במספרם, וכי הצבא הגרמני יצליח בסופו של דבר לחסל את המרידות ואת הגטאות.

2. חוסר הסכמה בין תושבי הגטו - הוויכוחים בין היהודים על השאלה בין אם לצאת למרד או לא הקשו על המורדים, משום שרצונם של היהודים לחיות גבר על רצונם למרוד והם האמינו שתגמר המלחמה והם ינצלו בקרוב, לכן לא ראו כל טעם במרד והוחלט כי המרד יפרוץ כאשר יגיע הרגע המכריע ולא תיוותר כל ברירה פרט למרד.

3. מחסור בנשק ואמצעים - בידוד היהודים בגטו וחוסר שיתוף הפעולה של ואף העוינות האוכלוסייה המקומית יצרו קשיים בהשגת נשק ואמצעי לחימה בידי המורדים. הם נאלצו לצאת אל מחוץ לחומות הגטו ולהבריח פנימה נשק, מעשה שעלול היה להביא להסגרתם ולמותם לידי הנאצים. היהודים חששו שנשקם לא יהיה אפקטיבי אל מול הכוח הצבאי הרב של הנאצים.

4. תחושת הייאוש - הידיעה שסיכויי ההצלחה של המרד אפסיים גרמה לתחושת ייאוש ולחוסר רצון למרוד, לכן מנהיגי המרד התקשו לאתר יהודים שיסכימו להצטרף אליהם ולהילחם בגרמנים.

5. האחריות הקולקטיבית והדאגה למשפחה - המורדים הצעירים ידעו כי במעשה המרידה יחרץ גורלם של כל תושבי הגטו, כולל המתנגדים למרידות וכל בני משפחותיהם, והם יומתו בידי הנאצים, דבר שהקשה עליהם לצאת למרוד.

---

מרד גטו ורשה

אחד המרידות המשמעותיים ביותר מתוך אלה המתועדים הוא מרד גטו ורשה. למרד זה הייתה השפעה רבה למרות שהסתיים באבדות קשות ובניצחון הכוחות הנאצים. הוא נחשב לסמל של התנגדות היהודים וגבורתם בזמן השואה.

הרקע למרד

ב-22 ביולי 1942 ,ערב תשעה באב, החלו הגרמנים בגירוש הגדול מגטו ורשה. הגירוש נמשך עד ה-21 בספטמבר ובמהלכו נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה כ-260,000 איש ונרצחו שם.

הגרמנים הפעילו שיטות רמייה והסוואה: עם תחילת הגירושים הבטיחו הנאצים שכל מי שיתייצב מרצונו ל"העברה" יקבל שלושה קילוגרמים לחם וקילוגרם ריבה. לאחר שזרם המתנדבים פחת ערכו הגרמנים מצוד אחר יושבי הגטו. רחובות נחסמו והמשטרה היהודית הוציאה דיירים מבתיהם. הנתפסים נלקחו לאומשלגפלאץ (תחנת רכבת וכיכר צמודה לה שהיו בגבולות הגטו שהפכו לנקודת האיסוף) ונשלחו לגירוש. מי שניסה להימלט בעת הסלקציה נרצח במקום.

בתום הגירושים לטרבלינקה נותרו בגטו כ- 60,000 יהודים והם רוכזו במספר גושי בניינים ותוצאה מכך שטח הגטו הצטמצם מאוד.

הנותרים, רובם אנשים צעירים שאיבדו כבר את משפחותיהם, חשו בדידות רבה. רבים האשימו את עצמם על כך שלא התנגדו ובכך אִפשרו את גירוש משפחותיהם, בנוסף הם ידעו שגורלם יהיה דומה. לכן החליטו להקים מחתרת שבה פעלו למעשה רוב המפלגות ותנועות הנוער. עוד לפני הגירושים היו ניסיונות ראשונים להקים בגטו ורשה ארגון להתנגדות. למעשה, הגירושים מהגטאות היו הגורם העיקרי למרד הגטאות.

ארגוני ההתנגדות היהודים הקימו את ה"ארגון היהודי הלוחם" בפיקודו של מרדכי אנילביץ' שנועד לנהל את המרד. המורדים חפרו מקומו מסתור מתחת לבתים , ובתוך תעלות הביוב. למעשה הוקם גטו שלם מתחת לאדמה. השגת הנשק למאבק הייתה קשה משום שהמורדים נאלצו ליצור קשר עם אנשי המחתרת הפולניים מחוץ לגטו, שרבים מהם היו אנטישמיים. עלות הנשק הייתה גבוה מאוד, והגבילה את הרכישה של כלי הנשק.

עם תחילת הגירושים התחדשו הניסיונות להקים ארגון מחתרת לוחם ביזמת נציגיהן של שלוש תנועות הנוער הציוניות. באוקטובר הצטרפה מפלגת פועלי ציון, וקם "הארגון היהודי הלוחם" (אי"ל ) וארגון הצבא היהודי (אצ"י (.

ב-19 באפריל 1943, ערב פסח, החלה אקציית החיסול, והארגונים המחתרתיים פתחו בהתנגדות. במרד השתתפו ולחמו יחדיו חברי אי"ל בפיקודו של מרדכי אנילביץ' ואצ"י בפיקודו של פאוול פרנקל. הגרמנים הופתעו מגילויי ההתנגדות של הלוחמים ושל תושבי הגטו שהתבצרו בבונקרים ובמקומות מחבוא. עמדות הארגון היהודי הלוחם היו פרושות בכל שטח הגטו, ואילו אנשי האיגוד הצבאי היהודי ריכזו את לחימתם בכיכר מורנובסקה ובלמו את ניסיונותיהם של הגרמנים לפרוץ פנימה. לאחר חמישה ימי לחימה החלו הגרמנים בהצתה שיטתית של בתי הגטו והוא הפך למלכודת אש ליושביו. כחודש ימים ויותר נאבקו יהודי הגטו בגבורה. זה היה המרד העממי הראשון בשטח עירוני באירופה הכבושה בידי הנאצים.

מרד גטו ורשה שימש מופת לריכוזים יהודיים אחרים בגטאות ובמחנות. המרידות שפרצו מאוחר יותר היו מצומצמות בהיקפן עקב הנסיבות האובייקטיביות של בידוד, מחסור באמצעי לחימה ועוינות הסביבה. עד תחילת המרד התהוו בגטו שני ארגוני התנגדות יהודים לכוחות הנאציים: הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) בפיקוד מרדכי אנילביץ', שהוקם כגלגול של הגוש האנטי-פשיסטי, שבראשו עמד הקומוניסט פנחס קארטין והארגון הצבאי היהודי (אצ"י) בפיקוד פאוול פרנקל, שהוקם על ידי התנועה הרוויזיונסטית.

ביום הראשון של המרד היהודים התקיפו את הגרמנים בנשקם הדל וזרקו רימונים ופצצות.

קטע מקור- תיאורו של גדעון האוזנר על השריפה מתוך אתר יד ושם:

"הרגע בא כשהאיר היום ועמדתי בעליה ברחוב נלבקי 23, וראיתי את אלפי הגרמנים מקיפים את הגטו במכונות-ירייה ובתותחים, כאילו לחזית הרוסית הם הולכים - ומולם עמדנו בעמדה זו עשרים וכמה בחורים ובחורות צעירים. נשקנו? לכל אחד אקדח ורימון, לכל הקבוצה שני רובים ופצצות מתוצרת בית, פרימיטיביות, שצריך להדליק את הפתיל שלהן בגפרור, ובקבוקי מולוטוב. היינו שמחים ועליזים, כי ידענו שסופם יבוא. ידענו שינצחו אותנו, אבל בעד חיינו ישלמו מחיר גבוה. ואכן שילמו."

ב-18 בינואר 1943 פתחו הגרמנים באקציה נוספת כתגובה למתקפת היהודים. הנהגת המחתרת היהודית העריכה שמדובר בגירוש הסופי מן הגטו והגיבה ב"מרד הקטן". לאחר "המרד הקטן" הופסקה האקציה ביוזמת הגרמנים, ובקרב יהודי הגטו התחולל מפנה. הם האמינו שהפסקת האקציה באה בעקבות ההתנגדות, ורבים אימצו אפוא את דרכה של המחתרת והחלו בהיערכות להסתתרות בבונקרים שנבנו במרתפי בתים ולהתנגדות המונית.

ב-19 באפריל 1943, ערב פסח, החל החיסול, והארגונים המחתרתיים פתחו בהתנגדות. במרד השתתפו ולחמו יחדיו חברי אי"ל ואצ"י. הגרמנים הופתעו ממעשי היהודים וממחבואם. עמדות הארגון היהודי הלוחם היו פרושות בכל שטח הגטו, ואילו אנשי האיגוד הצבאי היהודי ריכזו את לחימתם בכיכר ובלמו את ניסיונותיהם של הגרמנים לפרוץ פנימה. לאחר חמישה ימי לחימה החלו הגרמנים בהצתה שיטתית של בתי הגטו והוא הפך למלכודת אש ליושביו. הגרמנים השתמשו בכלבים כדי למצוא את הבונקרים, וזרקו פנימה פצצות עשן בשביל לגרום למתחבאים לצאת, שהציפו את הבונקרים, או שפשוט פוצצו אותם.

קטע מקור - עדותו של מארק אדלמן על השריפה מתוך אתר יד ושם:

"החלו לשרוף באופן שיטתי את הבתים, בלוק אחר בלוק, בעזרת להביורים ובקבוקי תבערה, וכמו כן פוצצו מרתפים ותעלות ביוב. הובסנו על ידי הלהבות, לא על ידי הגרמנים ים הלהבות הציף את הבתים והחצרות. ...לא היה אויר לנשימה, רק עשן שחור ומחיק וחום בוער שקרן מהקירות האדומים מחום וממדרגות האבן הלוהטות. כאשר נמלטו הלוחמים מן הקומות העליונות הבוערות אל הבונקרים התת-קרקעיים, כילתה השריפה שמעל את אספקת החמצן שמתחת, והפכה את הבונקרים למלכודות חנק. החיילים הנאצים הזרימו גזים רעילים לתעלות הביוב, והמסתתרים שנאלצו לצאת מן המסתור נורו למוות."

זה היה המרד העממי הראשון בשטח עירוני באירופה הכבושה בידי הנאצים. כחודש ימים ויותר נאבקו יהודי הגטו בגבורה ולכן מרד זה שימש מופת לריכוזים יהודיים אחרים בגטאות ובמחנות. המרידות שפרצו מאוחר יותר היו מצומצמות בהיקפן בגלל בידוד, מחסור באמצעי לחימה ועוינות הסביבה.

ביבליוגרפיה

אתר גטו ורשה.

ספר הלימוד.

אתר טקסטולוגיה.

קטעי מקור מתוך אתר יד ושם.

נספח

סרטו של נתן גרוס "חשיפת אנדרטת המרד בוורשה", 19 באפריל 1948.

הסרט "התקוממות" מתאר את מרד גטו ורשה.