©כל הזכויות שמורות

לתלמידי כתת נחשון י'א1 תיכון בליך על הכתיבה, איסוף ובניית המצגות והאתר ועל המאמץ הרב שהושקע על מנת להגיע לתוצאה זו.

בית הספר התיכון העירוני ע"ש בליך

רחוב המאה ואחד 24 רמת חן, רמת גן

מיקוד 52232

טלפון: 03-6716222

פקס: 03-6716202

April 23, 2017

February 12, 2017

Please reload

Recent Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Featured Posts

רקע:

היהודים הובלו למחנות ההשמדה מהגטאות וממחנות המעבר מכל רחבי אירופה באמצעות רכבות. הגרמנים ניסו לשמור על ההשמדה בסוד, והונו את קורבנותיהם. ליהודים נאמר כי הם נשלחים למחנות עבודה במזרח. ליודנראט ניתנה הוראה לרכז מספר מסוים של יהודים ל'משלוח'.

תהליך ההשמדה היה כרוך בהובלת היהודים ברכבות משא, כשהם דחוסים בקרונות בקר. הם נדחסו לקרונות בעמידה, ללא מים ומזון, בתנאי מחנק, לעתים למשך כמה ימים. יהודים רבים, בעיקר הזקנים והחולים, נפטרו במהלך המסע אל מחנה ההשמדה. תחנות הרכבת הוסוו כתחנות אזרחיות, בעזרת שלטים כמו "מזנון" ו"חדרי המתנה".

אלו שנותרו בחיים מן המסע הורדו מהרכבת, ועברו סלקציה – מי לעבודה ומי לתאי הגזים.

 

יחידת המנהל:

רכבת הרייך הגרמני היתה יחידת מינהל גדולה הכפופה למשרד התחבורה, ב-1942 העסיקה כחצי מיליון פקידים וכ-    900,000 עובדים ונתנה שירות חיוני לצבא ולאוכלוסייה האזרחית.

ההחלטה - ועידת ואנזה:

הצגת הפתרון החדש במקום ההגירה - פינוי היהודים למזרח (זהו למעשה שם קוד להשמדה), "לאחר הסכמה מוקדמת מתאימה של הפיהרר". מדובר על 11 מיליון יהודים בארצותיהם השונות ומצורפת סקירה מספרית לפי ארצות, כולל ארצות שטרם נכבשו על ידי הנאצים. יש לגייס את היהודים לעבודה במזרח. במהלך העבודה יתרחש "תהליך התמעטות טבעי" שבסופו יישארו החזקים, שלהם "יינתן טיפול מתאים". "תוך כדי הביצוע המעשי של הפתרון הסופי, אירופה תיסרק ממערב למזרח. יש להתחיל בשטח הרייך". היהודים יפונו ברכבות לגטאות-מעבר, ומשם למזרח.

 

הובלת היהודים:

היהודים המובלים למחנות הוסעו ברכבות משא, אך הובלתם חוייבה כהובלת נוסעים וחל עליה תעריף המקובל לגבי נוסעים במחלקה שלישית. אשר לילדים בני עשר ומטה חושב מחיר הובלתם כמחצית המחיר, ופעוטים בני ארבע ומטה הובלו 'חינם', בלי תשלום. תערי

 

ף מוזל של %50 ניתן לקבוצות בנות 400 נוסעים ויותר. בתנאי המלחמה לא היה, כמובן, די בסידורים ארגוניים ובהסדרי התשלומים, המסובכים כשלעצמם, כדי להבטיח את תנועת המשלוחים ברכבות. סדר הקדימות נקבע על-פי צורכי הכוחות החמושים. בסבך של קדימות הצבא מזה והפקקים והתקלות שנגרמו לעיתים מחמת חבלה של תנועות ההתנגדות מזה, נשמר למשלוח היהודים למחנות מקום משלו.

ברישום ובמהלכים הביורוקרטיים נרשמו היהודים כבני-אדם אך הובלו כבהמות. עם הזמן, כדי לחסוך בקטרים ולהקטין את מספר ההובלות, הוחל ב'רכבות המיוחדות' ליהודים להכפיל את מספר הנדחסים לקרון משא, מ-1,000 ל-2,000 ברכבת אחת, ובקווי נסיעות קצרים- ביחס בתוך פולין אף עד 5,000 . השטח לאדם הוקטן עד פחות מחמישית של מטר מרובע.

 

מסע הרכבות:

רכבות היהודים פונו למסילות צדדיות, והיה עליהן לפנות מקום לרכבות אחרות. שעות ויממות עוכבו הרכבות בתחנות בדרך. לא היה צורך למהר ולהביא את היהודים ליעדם, גורלם היה למות בתחנה הסופית, והם לא עמדו להיות מנוצלים בכול צורה שהיא.

בתיאורים של ניצולים מועטים מצטיירת הנסיעה ברכבות למחנות ההשמדה כסיוט ודרך אימים. בקרונות החתומים והצפופים עד בלי נשוא לא היו אוויר, מזון ומים. ברוב המקרים לא ניתנו גם מים ומזון. לממתינים שעות רבות בתחנות. האשנבים בקרונות משא היו אטומים או מסורגים בגדר תיל כדי למנוע בריחות. הקרונות לוו במשמרות חמושים, והם ירו בכול אדם שניסה לקפוץ ולהימלט מהרכבת בעת הנסיעה. בקיץ שרר בקרונות

חום בלתי נסבל ובחורף קור מקפיא. רבים מהמובלים, ובייחוד קשישים וילדים, נספו לפני שהגיעה הרכבת לסוף דרכה.

בין אוקטובר 1941 לאוקטובר 1944 הובילה רה"ר מיליוני אדם אל מותם, ועל אף הקשיים והדחיות לא נותר אף יהודי בחיים הודות למחסור באמצעי תובלה.

 

 

סיפור / מאת רועי צדוק

אבא ואני התעוררנו לקול דפיקות רמות. הן התחילו במה שנשמע לנו כאגרופים והפכו לבעיטות המאיימות לשבור את הדלת. אבא פקד עליי להתחבא בפינת החדר, אך אני נותרתי נעוץ במקומי. בפתח נעמד חייל כשהוא צועק לעבר אבי, ועיניו המשיכו ונעו לעברי. אבי הביט  בי מעט מבולבל, כשעל פניו מעין תוכחה מהולה בכעס ובחמלה. החיל צעק ודחף אותנו אל מחוץ לחדר, כשהוא מצמיד את כת הרובה לגבו של אבי. אחזתי בידו של אבי כשאני רץ לידו בצעדים כושלים ומנסה להדביק את צעדיו הגדולים. בדרכנו הבחנתי באדם שרוע על העפר, שכוב על גבו. אבי שהבחין במבטי, אמר לי בטון המנסה להיות סרקסטי להביט במגושם שנרדם. הוא צחק צחוק שמעולם לא שמעתי אותו צוחק, מעין גיחוך מאולץ של מבוכה. ראיתי בעיניו הירוקות הבוהקות תמיד, משהו מוזר, משהו שונה אשר לא ראיתי מעודי. נדמה היה כי עיניו כבו והפכו אפורות. אבא הפציר בי למהר וסיפר שזכינו בטיול ברכבת. הוא אחז בזרועי, ומשך אותי בחוזקה עד אשר הגענו לתור ארוך שבו עמדו רבים מהיהודים שהתגוררו בגטו. הקהל הגדול לא נראה צוהל לקראת היציאה לטיול. תהיתי מדוע ושאלתי את האדם הצנום שעמד לפניי בתור מדוע אינו שמח לקראת היציאה לטיול מחוץ לגטו. הוא צחק בשקט כשלאות על פניו. שמעתי אותו ממלמל שאולי יש לשמוח כי כך לפחות נגיע בסופו למקום טוב יותר. לא הבנתי את פשר דבריו. חושיי אותתו לי כי רע עומד להתרחש. לא הבנתי את רמזי הסביבה טוב מספיק כדי להבין את הסכנה המאיימת להתרחש. כל מה שביכולתי לעשות היה להסתגר בתוך עצמי בתקווה שהקור שחדר אלי ומלא את חלל גופי יעלם. חיכינו שעות רבות להגעתן של הרכבות ללא מים ומזון, לבסוף הועלנו עליהן. הכניסו אותנו בדחיפות ובמכות, כאשר לא נותר עוד מקום לעומדים בפתח דחפו החיילים אותם עד אשר הקשישים שבקרון שלנו נפלו ונעמדו עליהם אנשים נוספים. כך נוצרו מעין שתי שכבות ובשכבה התחתונה אנשים נשמו לסירוגין, רק כאשר אלו השוכבים על ידם אפשרו להם זאת על ידי חניקה עצמית. אבי הושיב אותי על כתפיו על מנת לחסוך מעט מקום בקרון. ככל שעבר הזמן פניו של אבא התעוותו יותר ויותר, המאמץ ניכר בעיניו. ברכבת לוותה בכמה שומרים שבחנו אותנו וכיוונו בין עת לעת את הרובים שלהם לעברינו. אבי לחש לי לקפוץ מהרכבת כשהשומר לא מסתכל, ואמר שיסייע לי עם דחיפה קטנה. שאלתי אותו מדוע, הרי כל כך רציתי לצאת לטיול. הוא ענה לי שאבין בבוא הזמן ושאסור לי להמרות את פיו. כעבור שעה קלה קפצתי, ועם הקפיצה הגיעה הדחיפה המיוחלת. בעת שהייתי באוויר הגיעה דחיפה חזקה נוספת בגבי, כזו שלא צפיתי את בואה. מעדתי, אולם קמתי במהירות ורצתי בכל כוחי מבלי לדעת מדוע עד אשר לא יכולתי לראות את מסילת הרכבת ואף לא לשמוע את קול נסיעת הקטר. לפתע נפלתי על ברכיי והרגשתי כאב חד בגבי, שלחתי את ידי לגבי הרגשתי שקע עמוק. כשהחזרתי את ידי למקומה הבחנתי בדם נוטף ממנה, הבטתי מטה וראיתי שהאפר תחתיי נהפך לבוץ אדום. למה אבא רצה שארד מהרכבת כנראה שלעולם לא אדע, בראשי מהדהדות מחשבות ופחדים מהעומד לקרות. אך ברגע אחד הפסקתי לפחד, הבנתי מדוע אנשים מפחדים מהמוות, הם מפחדים מאותה סיבה שממנה הם מפחדים מהחושך. אף אדם אין את היכולת לדעת לאן הוא הולך או מה אורב לו בחשכה כפי שאף אדם אינו יודע מה יקרה לו לאחר מותו. האדם מפחד מהשטן הלא נודע ונוטה לעיתים להעדיף מציאות מרה ומוכרת על גבי חוסר הוודאות. אך לי אין ממה לפחד מאחר וכל דבר המחכה לי שם עדיף על מה שקרה לי כאן, אין לי את הוודאות של אנשים רבים לגבי תרחישי העתיד כי גם אם היום הייתי נשאר בגטו לעולם לא הייתי יודע מה צופן לי המחר. לפתע הבנתי את כל תרחישי היום ובהן את תגובת האיש הצנום לשאלתי. בעוד שמחשבות אלו רצות בראשי, ראשי נשמט ונחבט ברצפה.

 

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now