©כל הזכויות שמורות

לתלמידי כתת נחשון י'א1 תיכון בליך על הכתיבה, איסוף ובניית המצגות והאתר ועל המאמץ הרב שהושקע על מנת להגיע לתוצאה זו.

בית הספר התיכון העירוני ע"ש בליך

רחוב המאה ואחד 24 רמת חן, רמת גן

מיקוד 52232

טלפון: 03-6716222

פקס: 03-6716202

April 23, 2017

February 12, 2017

Please reload

Recent Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Featured Posts

דרכי ההתמודדות של הילדים בשואה

להורדת המצגת לחצו כאן

שירים

גינה

מילים: פְרַנְטָה בַּס, בן 12, גטו טרזינשטאט

קָטָן, אַךְ מָלֵא

וְרָדִים הַגַּן,

הוֹלֵךְ לוֹ בַּשְּבִיל

יֶלֶד קָטָן

יֶלֶד חָמוּד

יָפֶה כְּנִצָּן,

כְּשֶׁיִפְרַח הַנִּצָּן,

לֹא יִחְיֶה כִּי יָמוּת

אוֹתוֹ יֶלֶד קָטָן.

 

את השיר "גינה" כתב פרנטה בס בגטו טריזנשטט כשהיה בן שתים עשרה. בדף שבו היה השיר כתוב בכתב יד היו עוד שבעה שירים. פרנטה נרצח באושוויץ באוקטובר 1944, כשהיה בן ארבע עשרה.

שיר זה ממקד, בראש וראשונה, את הקורא בחיים: בגינה, בתיאור הילד בחייו ובמעשיו. תיאור זה מדגיש את המוות של הילד ונותן לו משמעות חזקה יותר. השיר שם את הדגש על אדם אחד, ילד אחד, ובכך מעורר הזדהות עם קרבנות השואה.

 

מילים: אַלֶּנָה סִינְקוֹבָה

לִבְרוֹחַ לְמָקוֹם אַחֵר,

לָנוּד, לִמְצוֹא אֶת הַדְּרָכִים

אֶל אֲנָשִים טוֹבִים יוֹתֵר,

אֶל אֵלֶּה שֶׁאֵינָם רוֹצְחִים.

 

הֵן פֹּה בְּאֶלֶף לְבָבוֹת

תְּפִלָּה אַחַת לֹא דָעֲכָה:

כִּי יוֹם יָבוֹא, זֶה יוֹם תִּקְוַת -

שְׁעַת הַשִּחְרוּר וְהַבְּרָכָה.

 

אלנה סינקובה הייתה בת שש עשרה כשגורשה לטרזינשטט. היא כתבה את השיר בעיפרון על דף צהוב. אלנה שרדה מן השואה.הוא מדגיש כיצד הצרכים של היחיד, רצונותיו ותקוותיו משקפים פעמים רבות

את התקוות של הכלל, ובכך הוא מהווה בעבורנו גשר בין האדם הפרטי לכלל קרבנות השואה.

 

מִי הִתְחִיל בַּמִּלְחָמָה?

מילים: בת שבע דגן

בְּגֶרְמַנְיָה הַנָּאצִית קָרָה הַדָּבָר

וְהַרְבֵּה עַל כָּךְ עוֹד יְסֻפַּר.

הָיָה שָׁם אִישׁ רָשָׁע, צוֹרֵר

יוֹתֵר מִכָּל אוֹיֵב אַחֵר.

אָדוֹלְף הִיטְלֶר - כָּךְ נִקְרָא -

אִיש אָיוֹם, אַכְזָר, נוֹרָא.

 

הוּא רָצָה לִכְבּוֹש אֶת כָּל הָעוֹלָם

בְּכֹח הַזְּרוֹעַ, כִּי שָׂנָא אֶת כֻּלָּם:

הוּא שָׂנָא פּוֹלָנִים,

רוּסִים, צוֹעֲנִים,

אַךְ יוֹתֵר מִכָּל הוּא שָׁנָא יְהוּדִים -

זְקֵנִים, צְעִירִים, אֲפִלּוּ יְלָדִים.

 

הָיוּ לוֹ צָבָא וְנֶשֶׁק רַב

לָצֵאת עִם חַיָּלָיו לַקְּרָב.

וּמָה אֶת חַיָּלָיו לִמֵּד?

לְהַשְּמִיד,

לַהֲרוג

וּלְאַבֵּד

 

יומנים

אווה היימן, נערה בת שלוש עשרה:

"...בשעות הצהריים בדרכי אל סבתא נפגשתי עם המכוכבים [שנשאו טלאי צהוב בצורת כוכב]. אנשים אלה הלכו ברחוב נוגים כל כך, בראש מורכן...הבחנתי בו בוואדאש. הוא לא השגיח בי, לכן ברכתי אותו אני. יודעת אני, כי אין זה מן הנימוס, שנערה תקדים ברכה לבחור, אלא שהיינו הך הוא עד מאוד, אם נערה מכוכבת בצהוב מנומסת, אם לאו. "אל תכעסי, אמר, אך לא הבחנתי בך. כוכב הטלאי גדול ממך" - אמר ולא צחק, רק הסתכל בעצבות כל כך ...אומרת היא, סבתא, לא אכפת לה אפילו שתמות. אלא שהיא בת 72 ואני רק בת 13. ועכשיו, שוואדאש דיבר אלי בחביבות שכזו, קל וחומר שאיני רוצה למות!.

7 באפריל 1944היום באו בשביל האופניים שלי. כמעט שגרמתי לתקלה גדולה. יודע אתה, יומני הקטן, מזה בלבד שהשוטרים נכנסו לבית, נבהלתי באופן מחריד. יודעת אני כי השוטרים מביאים עתה רק צרות אתם, בכל מקום שהם נכנסים... בכן, יומני הקטן, התנפלתי על הארץ ומלמטה חיבקתי את הגלגל האחורי של האופנים שלי וצעקתי כל מיני דברים אל השוטרים: "שתתביישו לקחת אופניים של ילדה! הרי זה מעשה גנבה!" שנה ומחצה אספנו את הכספים לקניית האופניים[...] שוטר אחד היה מרוגז מאוד - הוא אמר: "רק זה צריך עוד, שילדה יהודית תעשה קומדיה שכזאת כשלוקחים אופניים שלה. שום צאצא של יהודים לא מגיע לו עוד שיחזיק באופניים. גם לחם לא מגיע להם ליהודים, שלא יזללו את הכל, אלא יניחו לפיותיהם של החיילים". יכול אתה לתאר לך, יומני הקטן, מה הרגשתי כשאמרו לי זאת לתוך הפנים.

30 במאי 1944שני אנשים יכולים לשאת תרמיל גב אחד. אסור להכניס בו דבר מחוץ לזוג לבנים, אך לא כלי מיטה. צידה, לפי השמועה, מותר לקחת, אך מיהו שיש לו עוד מה לאכול?[...] השקט גדול כל־כך, שאפשר לשמוע את זמזום הזבוב."

"10 במאי 1944 יומני הקטן, חמישה ימים שאנחנו כאן, אבל בהן צדק שלי, כאילו עברו כבר חמש שנים[...] תחילה, הגדר הושלמה ואין איש יכול לצאת ולהיכנס[...] הכל אסור, אבל המחריד ביותר - שכל עונש הוא - מיתה. אין כתוב במפורש שהעונש הזה חל גם על ילדים, אבל נראה לי שהוא חל גם עלינו.

 [...] בתשע בערב אנו נשכבים, יומני הקטן, ומכאן ואילך צריכים אנו כולנו לקום בשעה 5 בבוקר. גם זאת ציוו עלינו אותם ז'אנדרמים שלקחו הכל מאתנו. אין לי מושג מה יהיה בעתיד. תמיד סבורה אני: הנה כלו כל הקיצין וזה עכשיו הגרוע ביותר ואחר נוכחת אני לדעת, כי תמיד אפשר עוד שהכל יהיה יותר גרוע... עד כאן היה לנו מזונות, כעת כבר לא יהיה מה לאכול... כעת לקחו את העצים מן המרתף ולא נוכל עוד לחמם מים לרחיצה." [13]

 

המילים האחרונות ביומנה של אווה:

"כעת רואה אני, הזאנדארם הידידותי הרשה לה למארישקה שתיכנס. איני יכולה לכתוב עוד, יומני הקטן, דמעותיי זולגות, אני ממהרת אל מארישקה."

"...יומני הקטן, אני איני רוצה למות, אני רוצה לחיות אפילו אם מכל הסביבה הזאת כולה רק אני לבדי אוכל להישאר פה. אני הייתי מחכה לסוף המלחמה בתוך איזה מרתף, או על הגג, או באיזה סדק חבוי. אני, יומני קטן, הייתי מניחה אפילו לאותו ז'אנדארם (שוטר) פוזל שלקח מאתנו את הקמח, שינשק אותי, ובלבד שלא יהרגוני, ובלבד שיתנו לי לחיות!"

הוריה של אווה הצליחו לברוח לשווייץ, אך אווה נתפסה ונשלחה עם סבה וסבתה לאושוויץ, שם נרצחה.

 

מיומנה של דוניה רוזן שהייתה בת שתים עשרה כשהסתתרה לבדה ביער לאחר רצח בני משפחתה. דוניה ניצלה ועלתה לישראל:

"חסרה אני מילים, אבל מוכרחה אני לכתוב, מוכרחה,רוצה אני לבקשכם שלא תשכחו את המתים. רוצה אני להתחנן בפניכם ולבקשכם בכל לשון של בקשה שתנקמו את נקמתנו.רוצה אני שתקימו יד לנו - מצבה שתגיע עד השמים, ציון שיראה אותו העולם כולו - פסל לא משיש ולא מאבן, אלא ממעשים טובים,כי מאמינה אני באמונה שלמה, שרק מצבה כזאת עשויה להבטיחלכם ולילדכם עתיד טוב יותר."

 

שמואל:

"בבניין הקטן שגרנו בו, היו שתים-עשרה משפחות. אחד הדיירים היה נגן תזמורת. הוא הקים מקהלה. גם אני שרתי במקהלה. באחת הדירות עשינו חזרות, ולפעמים הופענו בבתים אחרים. וכיוון שברחובות הגטו היה אסור להסתובב בערב, היינו עולים על גג הבית, עוברים דרך גגות הבתים עד שהיינו מגיעים למקום ההופעה."

 

ישראל:

"יום אחד הגעתי לשער היציאה מהגטו. הרבה ילדים שיחקו שם בכדורגל עשוי קופסת שימורים עטופה בסמרטוטים. בכל פעם שנפתח השער ניסו כמה ילדים לברוח דרכו. ברוב הפעמים הם נתפסו."

 

 

ביבליוגרפיה-

 

 //משחקים וצעצועים בזמן השואה- דניאל כהן

//אתר יד ושםן

// מכון יוסף קרליבך > עדויות ילדים > שירים, משחקים וצעצועים – בשואה?

//חדשות - בארץ nrg - משחקים מתוך הגטו: תערוכת צעצועים עצובה

//הארץ: הדובי, המונופול והבובות, ששרדו בשואה יחד עם הילדים ששיחקו בהם.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Follow Us

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Search By Tags
Please reload

Archive
  • Facebook Basic Square
  • Twitter Basic Square
  • Google+ Basic Square
This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now